משמעות:

מתי בפעם האחרונה הרגשת שעשית משהו משמעותי?

אני זוכרת כשהייתי ילדה, כמעט כל דבר שעשיתי נראה לי משמעותי. הייתי שרויה כל כך בתוך החוויה וזה ממש לא היה משנה אם ציירתי משהו או קיפלתי בגדים או שלמדתי לשחות, כל עוד הייתי לגמרי בחוויה, היא היתה מספקת מאד ובעלת משמעות.

לפעמים גם כשעשיתי דברים שלא ממש בא לי לעשות, כאלו שהיו כרוכים במאמץ שבסופו תוצאה, עדיין הרגשתי בעלת משמעות.

בבגרותי העברתי ימים רבים בחוסר משמעות קיצוני. לא הבנתי בכלל מה קורה סביבי ולמרות שעשיתי די הרבה דברים שנתפסים בעיני החברה כמשמעותיים, עדיין הרגשתי כמי שמתבוננת על עצמי מהצד, עושה את הדברים הנכונים או הלא נכונים, אבל לא ממש חייה בתוך החוויה.

עברו כמה שנים, עברתי תהליכים כאלו ואחרים, בדקתי גישות, חיפשתי דרך ולבסוף הגעתי לשתי מסקנות עיקריות לגבי משמעות.

האחת היא שהבחירות המשמעותיות של חיי הגיעו רק כשהעזתי לבחור והפסקתי לקשט את המציאות שלי ברובים ושושנים.

והשניה היא שאין שום משמעות לעבר ולעתיד.

וזה לא אומר שעברי לא לוקח חלק חשוב באדם שהפכתי להיות, אלא שכרגע ברגע זה, אין לי שום עניין להתעסק בעבר, אלא רק במה שהפכתי להיות בזכותו.

וזה גם לא אומר שאין עתיד. הוא ישנו ואין לדעת אם יגמר מחר או בעוד חמישים שנה ואין לדעת בדיוק מה יקרה בו, ולכן על מנת שהחיים יהיו בעלי משמעות, יש להתייחס לעכשיו. לרגע הזה ממש.

גם כשאני עם הילדים, אני שואפת להיות איתם כשאני איתם ולא להתעסק בסידורים של האתמול או המחר.

גם כשאני בעבודה, אני משתדלת מאוד להשאיר מאחוריי את האתמול והמחר ולדבר עם האנשים, להסתכל להם בעיניים וליצור אינטימיות.

וגם בסוף היום, כשאני עייפה ברמות קיצון, אני משתדלת להישאר ערה עוד דקה ולאמר לאיש שלצידי שהוא יקר לי ושאני שמחה שגם היום הוא כאן.

וזה מה שנותן לי משמעות. באופן הזה כל רגע הופך משמעותי ואין בזבוז אנרגיה על דברים שקרו וגם אין עיסוק אין סופי בדאגות של המחר, כי היום זה היום.

כל הזכויות שמורות לד״ר עופר שחר