כשאנחנו משחקים בבית קליעה למטרה, המטרה נורא ברורה.
היא תמיד במרכז. תמיד נותנת הכי הרבה נקודות ותמיד יוצרת תחרות.

בחיים גיליתי שכשאני שואלת אנשים מהי המטרה שלהם, די קשה להם לגלות בינם לבין עצמם מה המטרה שלהם ואם אני יורדת עוד יותר לעומק ומחפשת איתם רצון, זה לפעמים מביא לשתיקה ארוכה מאד ובדרך כלל אני אכוון אותם עם עוד הרבה שאלות עד שנצליח לרדת לעומק העניין.

איפה לאורך הדרך נעלמו הרצונות שלנו? איך התרחקנו כל כך מזיהוי הרצון?

בילדותינו הרצונות כל כך ברורים לנו, כל כך ממוקדים. גם בבגרות, ברור לנו שאנחנו מרגישים מאוהבים, ברור לנו שבית ספר משעמם ושההורים זה אחד הדברים המיותרים שקרו לנו בחיים.

מה קורה שם בהתבגרות שהרצון מתחיל להיטשטש והחיים פתאום הופכים לסוג של מעמסה והתפשרות?

אני חושבת שההתרחקות מזיהוי הרצון הוא הסיפור שמספרים לנו.

מספרים לנו שכדאי שיהיה לנו תואר אקדמי מכובד, שכדאי להתחתן, שחייבים כסף בכדי להיות מאושרים, שאוהבים אותנו בשל הישגינו החיצונים ולא בשל מי שאנחנו.

ואז אנו מתרחקים מהמהות הנישמתית שלנו, אנו מתחילים לעמוד בציפיות ולעשות את מה שנתפס כטוב, אנו מפסיקים לחלום ומפסיקים להאמין שיכול להיות אחרת.

חבל. כל כך חבל שככה זה נראה.

כולנו אהובים, כולנו באנו עם ייחוד, עם יכולות מופלאות. אם רק נקדיש זמן למציאת הדבר הזה שכה ריגש אותנו פעם, בין אם זה שירה או ריקוד או בישול או מה שזה לא יהיה, ונחזור לעשות אותו מבלי להקשיב לסיפור שזה לא הדבר ששווה ויעיל לעשות, אז אני מאמינה, יתחיל להתעורר הרצון. אז גם המטרה תתחיל להתבהר והיא כמעט תמיד תהייה שונה מאותן המטרות שסיפרו לנו ושחשבנו שהן שלנו, בעוד שלמעשה, היו אלו מטרות של מישהו אחר שגם הרצון שלו לא לגמרי ברור לו.